ערב השקה 1.9.21

אולם קאופמן, מוזיאון תל אביב

אימון גופני, אימון רוחני

ד”ר כרמל שלו

אני שמחה להיות כאן הערב, ומודה לטליה על ההזמנה להיות פה אתכם להשקת הספר היפהפה שהיא כתבה על אחותה, ליאור בירקאן, אלופת השחייה רבת הפעלים וההישגים. “לגעת בשמים” מגולל את סיפור חייה של ליאור דרך שיחות שמנהלת איתה טליה לאחר מותה (המוקדם יחסית) מסרטן, והוא אכן נוגע בשמים.

לא הכרתי את ליאור בחייה, ואני לא מצויה בעולם של הספורט ההישגי, גם לא בעולם השחיה שליאור כל כך הצטיינה בו. השיא האישי שלי בשחיה, היחיד, היה להיכשל בקורס חתירה שהבטיח מאה אחוז הצלחה.

אז את ליאור הכרתי דרך דפי הספר, והיא התגלתה כדמות עשירה. שחיינית יוצאת דופן ומוערצת, אם ובת משפחה לתפארת, וגם מטפלת מחוננת שעסקה בריפוי הגוף. טליה מקיימת איתה דו-שיח אינטימי ונוקב מעומק הנשמה.

הן חולקות ילדות משותפת אבל הן שונות זו מזו. שתיהן ספורטאיות, זו שחיינית וזו שחקנית כדורסל, אבל ליאור היתה הכוכבת. בצילה, טליה בוחרת בדרך שהיא מתארת כוויתור שיש בו גם ממד של התנזרות – כמו מקפה שמעולם לא בא אל פיה. היא בחרה להמריא בעולמות הרוח, לעומת אחותה הקטנה שהיתה אמנית של הגוף עם רגליים בקרקע, אישה מעשית, מכוונת מטרה ושואפת למצוינות בכל אשר תפנה.

השיחות שביניהן מגלות את סיפור החיים מעורר ההשראה של ליאור, אבל הן גם משתפות את עולמותיהן הרגשיים של שתי האחיות, ומתקדמות אף מעבר לכך אל עולמות הנפש, הנשמה, והרוח. מתוך נבכי הנפש הן עושות יחד דרך שלאורכה הן מתעוררות לאהבה שביניהן, אהבה שהופכת אותן לאחת מעבר לגבולות של “אני ואת”. תוך כדי כך ליאור מגיעה למנוחה נכונה, שלמה ומפויסת, בעוד טליה מקבלת את רוחה ואהבתה כמתנה שהיא נושאת בלבה גם לאחר מותה. 

המסע של שתי האחיות בעולמות הנפש, הנשמה ורוח הוא הקסם של הספר. אבל מה אומרות המילים האלה? כול אחת מבינה אותן בדרכה היא. יש עוד מילים כאלה, כמו תודעה, בינה או הכרה. כולן רומזות על איזו שהיא איכות שיש באדם מעבר להוויה הגופנית. משום כך הן נקשרות במוות. אנחנו אומרים שהן עוזבות את הגוף כשאנחנו מתים, אבל מה קורה איתן אחרי שהגוף נופח את נשימתו האחרונה? לאלוהים הפתרונים. אלה המסתורין הגדולים של החיים שלעולם לא נוכל לדעת, ושמעבר למלים.

ליאור היתה וירטואוזית באימון הגוף. בכוח הרצון שלה היא שכללה אותו ככלי שובר שיאים ומנצח. היא השקיעה בגוף שלה, בנתה אותו, ובטחה בו. ואז הוא נחלש והתגלה בשבריריותו, וגם הרצון החזק שלה לנצח את המחלה לא הועיל. התמזל מזלה שזכתה לאחות כמו טליה, שהלכה בדרך אחרת של אימון הרוח. את המוות אין לנצח. כולנו מות נמות במוקדם או במאוחר. ואפשר לחוש את מה שמעבר לגוף ולמלים, ולפגוש את האמת הזאת באהבה, במקום להילחם בה עד חירוף נפש. וכך מתארת טליה מסע של התעלות הרוח תוך שליאור נפרדת מהגוף ועוברת לממד אחר לא נודע.

לליאור היה כישרון מיוחד במינו, והיא גם שאפה למצוינות. היא פרחה כאלופה ושיאנית, זכתה בשלוש מדליות זהב, וביופי, זוהר ותהילה, אבל היה לכך מחיר גופני ונפשי – משמעת עצמית קפדנית, ויתור על חיי חברה, משטר תזונה קיצוני, עומס אימונים, פציעות גוף, לחץ של צוות מאמנים. וכשהמוות קרב היא מבינה שהיא היתה כל הזמן בעשיה, לא עצרה לרגע, כאילו היא איבדה את עצמה.

“הייתי עמוסה, עבדתי המון, דרשתי מעצמי יותר מדי, סחטתי את

עצמי עד הסוף, חייתי על

הדקות, לא ראיתי את עצמי, הייתי באמוק לבלוע את העולם, לגדול

ולגדל

ואבדתי את עצמי.” 231

בשחיה תחרותית יש מטרה שניתנת למדידה בחלקי שניות או במספר של המקום בסיום המשחה. האימון הגופני שואף להכי טוב שאפשר, לפרוץ גבולות של יכולת, להיות יותר טובה מאחרים, ולנצח. באימון הרוחני אין מטרה מלבד לעצור, להתבונן, להתחבר עם מה שמעבר ל”אני”, להתיידד עם מגבלות ומוגבלויות, למחול על חוסר שלמות, להסתפק במספיק טוב, ופשוט להיות.

עם גילוי הסרטן, אומרת בספר ליאור, “החיים מתהפכים ברגע אחד.” עם ההבנה שהיא “לא מצליחה להשתלט על המחלה” 232 באות מחשבות מייסרות: “איך הגעתי לכאן? במה חטאתי? לא ידוע אם אחיה או אמות. הכל משתנה. מה צפון לי? אלוהים, אין מוצא והערפל קרב. אני גיבורה ומתייאשת. רואה את המוות בעיניים. מתי אמות?”

טליה מלווה אותה בתוך חוסר הוודאות והייאוש, ומגיע זמן שברור שהמוות בפתח, גם אם אי אפשר לומר זאת ישירות לילדים. ליאור בוחרת למות בבית. היא חלשה מדי לעבור לסלון ונשארת במיטתה בחדר שלה. הכאבים גוברים, רק מורפיום יכול להקל. וליאור שוקעת בשינה, עוד ועוד עד לתרדמת. מסביבה בני המשפחה. היא מוקפת באהבה. “היתה בבית,” כותבת טליה, “אהבה גדולה ואין-סופית כמו שאלוהים עצמו אוהב. ללא הבחנה. מציאות שופעת אהבה.”  246

טליה שוכבת עם ליאור במיטה, “בצד של הקיר המתקלף”, וישנה איתה בצהריים ובלילה. “כשהייתי שוכבת לידך,” היא כותבת, “הייתי מתחברת לאיזו שלווה נפלאה מעבר לכל ההבנות. ראיתי אותך שוכבת בחסות הכוח הרוחני ומתרחקת מן החומר והפיזי.” 242  “מקרינה בקביעות אהבה אחידה, הופכת להיות האהבה עצמה.” 247-8

עד אותו לילה אחרון, בין חצות להנץ החמה, כשטליה מתעוררת פתאום לצדה של ליאור במיטתה ויודעת שהגיע הזמן.

“מניחה את היד שלי על הלב שלך. מרגישה את הפעימות הולכות ונחלשות, הולכות ומאיטות. חצי שעה מלאה אני איתך.

גופך מקופל על המיטה

נשימה ארוכה

אחרונה” 252

*  *  *

“זכינו,” כותבת טליה, “שזה יהיה הריפוי של שתינו.” 246

“במקום שרוחך ריחפה שוטטנו כבר כידידות ותיקות בלי מילים. שם אין אחת ואין אחרת, שם האהבה האין-סופית.” 251

“את נגאלת מייסורי הגוף ואני נגאלתי מייסורי הנפש.” 263

תודה לך טליה, על האומץ שלך להיות כל כולך עם ליאור בפרידה שלה מן העולם. תודה לך שנתת לה עדות כה אוהבת, ותודה שגם מצאת את המילים לשתף איתנו את היופי שבדברים. כך גם במותה הרוח של ליאור חיה כהשראה לכולנו. 

“בטוחה שהספר יגע בכל כך הרבה אנשים. ערב עמוק ומרגש שנגע לי במקומות הכי עמוקים בנשמה. ערב של אהבה, נתינה, הכלה והבנה.

תודה על ערב שפתח חלון והכניס רוח אחרת.”

(מיכל שאלתיאל קליין)